רדיואקטיביות
רדיואקטיביות
רדיואקטיביות היא למעשה סוג של פליטת חלקיקים היוצאת מגרעין האטום. רדיואקטיביות היא פליטה ללא שליטה המתרחשת באופן ספונטאני וגורמת לגרעין האטום הלא יציב להיות יציב יותר באמצעות הורדת האנרגיה היוצאת ממנו. החלקיקים הנפלטים מגרעין האטום הם למעשה קרינה מייננת, הכוונה היא שהקרינה היא באנרגיה גבוהה באופן קיצוני המסכנת את בעלי החיים.
קיימות קרינות רדיואקטיביות נוספות המכונות קרינת בטא, קרינת גמא וקרינת אלפא הנקראות כך על פי פיצולן של אלומות הקרינה היוצאות מהן לדה מגנטי או חשמלי והיות כי אין מידע נוסף עליהן. בנים מאוחרות יותר התגלו קרינות מסוגים נוספים.
היום יודעים כבר למעשה כי קרינה רדיואקטיבית מסוכנת ביותר לרקמות חיות, אך הדבר לא היה ידוע לחוקרים הראשונים בתחום שזכו אומנם לפרסי נובל על עבודתם, אך סיכנו באופן ממשי את חייהם.
רקע כללי:
הרדיואקטיביות התגלתה לראשונה בדרך מקרה בשנת 1896 על ידי אנרי בקרל שהיה פיזיקאי שביצע ניסיונות במלחי אורניום שונים וניסה לבדוק את ההשערה הקשורה בזרחנות. במהלך הניסוי האיר במגירה את מלחי האורניום על גבי לוח צילום עטופים בניירות שחורים, מה רבה הייתה תדהמתו כאשר גילה כי למרות אי חשיפתם לאור השמש הם השחירו לחלוטין את הלוח.
השערתו הייתה כי הם פלטו קרינה בספונטאניות ללא כל קשר לחשיפתם לקרני השמש, הוא קרא לכך "קרינת אורניום". רק מאוחר יותר כאשר מארי קירי ופייר חקרו את תופעת קרינת האורניות הם גילו לעולם את היסודות הרדיואקטיביים הנקראים רדיום ופולוניום ומאז החלו לקרוא לתופעה רדיואקטיביות. גילוי תגלית זו העניקה לשלות הפיזיקאים הללו מארי קירי, פייר ואנרי בקרל פרס נובל לפיזיקה בשנת 1903.
מקורות הקרינה הרדיואקטיבית:
מקורות הקרינה הרדיואקטיבית טמונים באופן טבעי מחומרים רדיואקטיביים הנמצאים במעבי האדמה, בצמחיה ובמים. האיזוטופים המסוכנים ביותר הם למעשה האורניות ותוצריו כגון: רדון, רדיום ותוריום הנמצאים בכל מקום, עלולים להיספג בגוף מהמים, האוויר (גז הרדון) והאוכל.
מקורות קרינה רדיואקטיביות הן גם מעשה אדם כגון: רפואה גרעינית, צילומי רנטגן, גלאי עשן, טלוויזיות, עובדים העוסקים בטיפול בדלק גרעיני, כורים גרעיניים, חיילים בספינות וצוללות גרעיניות ועובדים במכונים אונקולוגיים.
